הטעם המוזיקלי שלי

תגידו לי מזל טוב, שורבטתי.

לטובת הקוראים המאותגרים-בלוגית (כמוני), זה הזמן לחזור על ההסבר שקיבלתי ממנטורית הבלוגים שלי עדי: לשרבט פירושו להעביר את השרביט. מדובר בפרויקט של ישראבלוג, האתר שבו נכתב הבלוג הזה, שמעודד אנשים לכתוב פוסטים בנושא כלשהו – במקרה זה על הטעם המוזיקלי שלהם ו/או על השירים שהם אוהבים – ואז להוסיף קישור (כלומר להעביר את השרביט) לבלוגרים אחרים, שיכתבו גם הם על הנושא וכן הלאה. התוצאה היא שרשרת של בלוגים שמקושרים זה לזה במעין טבעת אינסופית, שלמיטב הבנתי מגבירה את החשיפה של כולם זה לזה.

אז בפעם הראשונה מאז פתחתי את הבלוג לפני כשנתיים וחצי שורבטתי גם אני, על ידי סולל הדרך. שזה מפתיע כשלעצמו, בהתחשב בעובדה שיש לי איזה שלושה קוראים בסך הכל ושאני כותבת רק פעם ב… מפתיע – וגם מחמיא, יש להודות – אבל פה בדיוק מתחילה הבעיה.

האינסטינקט הראשוני שלי היה להתעלם מהשרבוט. כי עם כל הכבוד לטעם המוזיקלי שלי, ואין לי שום כבוד אליו, קצת קשה לכתוב על משהו שלא קיים. זה כמו שיבקשו ממירי רגב לכתוב פוסט בנושא "תרומתי כחברת כנסת". למעשה, אם היה אפשר לסכם את הטעם המוזיקלי שלי בשלוש מילים הן כנראה היו: "מה זה? תגביר".

במחשבה שנייה החלטתי ללכת על זה, כי אם מישהו היה מספיק נחמד כדי לשרבט אותי, מי אני שאזלזל. אז ראו הוזהרתם, זה הולך להיות מביך. אם מישהו מכם ינסה לדבר איתי על זה אחר כך – אני מודיעה מראש שאכחיש הכל או שאעמיד פנים שאני לא מכירה אתכם.

שנות ה-70

גדלתי בבית שבו אף פעם לא הרבו לשמוע מוזיקה. אוסף התקליטים שלנו, שנשמר בארון שמתחת לפטיפון (שלימים הוחלף במערכת sony משוכללת עם רדיו, טייפ ופטיפון ביחד, שמעליה נפרסה אחר כבוד מפית קרושה במסרגה אחת – פריט חובה שאף רהיט בשנות ה-70 לא היה שלם בלעדיו), כלל אוסף אקלקטי של תקליטים שאמא שלי אספה מלפני החתונה והביאה איתה או שהיא ואבא שלי קנו בשנים הראשונות שלהם יחד. הנה כמה דוגמאות ממה שהיה שם:

בזכות התקליט של הביטלס ידעתי שיש להקה כזאת, אבל לא זכור לי ששמעתי אותו אי פעם בשנים האלה.

מהתקליט של דרורה חבקין (שתמיד חשבתי שזו בכלל חוה אלברשטיין) זכור לי במיוחד השיר "קח את ליבי" שכתב חיים חפר עם השורה האלמותית "קח את ליבי / הוא לא נחוץ לי יותר / אחרי שבי בגדת / עליו אוותר". משום מה בזיכרון שלי יש שורה נוספת לפזמון שאומרת "ולך לעזאזל", אבל לא מצאתי אותה בשירונט ואני חושדת שאת זה אמא שלי הוסיפה כדי לצאת פמיניסטית…

על אפריק סימון נדמה לי שאף אחד לא שמע בחיים, חוץ מאמא שלי שאפילו טרחה לקנות שני תקליטים שלו. היה לו שיר בשם רא-מא-יה. אחח לפנתאון…

תקליטי פסטיבל שירי הילדים היו אז חובה בכל בית, נדמה לי. היו לי את כולם, עם כל בובות הפסטי שהלכו והתרבו על העטיפה ככל שחלפו השנים. אבל בין זה ובין טעם מוזיקלי באמת שאין שום דבר.

על חוסר המודעות המוזיקלית שלי באותה תקופה יעיד גם הסיפור הבא: בכיתה ד', אי שם בסוף שנות ה-70, היו בבית הספר שלי בחינות למקהלה. אחד אחד ניגשנו אל המורה למוסיקה והתבקשנו לשיר בפניה ובפני כל הכיתה את "על ראש הברוש שבחצר". כל ילד ששר נשלח ימינה אם הוא היה קול א' או שמאלה אם הוא היה קול ב'. כשהגיע תורי, התלמידה המחוננת והספורטאית המצטיינת, היה לי ברור שמקומי במקהלה מובטח. אין שאלה בכלל. עד היום אני זוכרת את ההלם והבושה שתקפו אותי כשהיא עצרה אותי עוד לפני שהשלמתי שני משפטים מהשיר ואמרה בנחרצות: "תודה, אנחנו כבר לא צריכים".

שנות ה-80

אם תשאלו אותי, שנות ה-80 היו שנות השיא של המוזיקה שרק הלכה והידרדרה מאז. אבל כמו שתכף תראו, אין לכם שום סיבה לשאול אותי כי הרי אין לי מושג ירוק.

בכיתה ו' הערצתי את עופרה חזה. הערצתי במובן של לשבת ליד הטייפ שעות ולנסות להקליט את השירים שלה בלי שהשדרנים של רשת ג' יפריעו בהתחלה או בסוף, וגם במובן של לגזור כל קטע שנכתב עליה בעיתון ולהדביק בקלסר מיוחד. לא אני השפרצתי דיו על ירדנה ארזי, אבל אפשר להגיד שהבנתי מאיפה זה בא.

כשנגמלתי מעופרה חזה עברתי למייקל ג'קסון (כן, הייתי חזק בשחורים). עכשיו כבר היו לי פוסטרים שלו על הדלת של הארון בחדר, ראיתי איזה אלף פעם את הקליפ של "מותחן" וחלמתי על הופעה שלו. אומנם קלטות או תקליטים שלו אף פעם לא קניתי, אבל המשכתי להקליט מהרדיו כמו משוגעת.

יכולתי להמשיך, אבל אתם מבינים את הרעיון. שום דבר לכתוב הביתה. אחי הגדול שמע באותם ימים סקורפיונס וקווין, אבל אני נשארתי עם בילי ג'ין. הייתה לי גם חברה טובה ששמעה ביטלס ואפילו כתבה מילים של שירים שלהם על קלף שרוף בקצה ותלתה בחדר, אבל חוץ מלהעתיק ממנה את המילים של "For no one" ולתלות גם, זה לא גרם לי להקשיב לשירים.

אם כבר הולכים עד הסוף, אז השירים שהכי אהבתי באותה תקופה (גיל 12-14) היו שיר הנושא מהסרט "שגעון של מסיבה" עם סופי מרסו ו"careless whisper" של ג'ורג' מייקל ובלורית הבלונד המתנפנפת שלו. עם השירים האלה אפילו יצאתי מהארון כשהכנתי לשחר את דיסק השירים בשנת הבת מצווה שלה. כן, הייתי ילדה חובבת קיטש שאין לה מושג במוזיקה. אז מה, תהרגו אותי. האמת, עד היום אני אוהבת אותם, ולא אכפת לי להגיד את זה.

בשנות העשרה היה לי חבר כדורגלן, אז מיותר לציין שלא חל שום שיפור בטעם המוזיקלי שלי.

שנות ה-90

מכאן והלאה כבר קשה לדבר ממש על טעם מוזיקלי. אחרי שהכרתי את אלון – שהגיע לקשר עם מאות קלטות של דיוויד בואי, הסמית'ס ואחרים שאפילו לא שמעתי עליהם וכולו נפוח מטעם מוזיקלי משובח – הבנתי שאני צריכה להתמקד במה שאני באמת מבינה בו, וזה לא מוזיקה. מאותו רגע אימצתי לי את העקרון של "מה שקורה באוטו שלי – נשאר באוטו שלי", וכך נחסכו מאיתנו ריבים מיותרים.

זה נכון שבעוד אלון ממשיך לקנות לעצמו דיסקים פה ושם, אני גם היום לא קונה. למעשה אני מעדיפה לשמוע שירים ברדיו על פני האזנה לדיסק שלם של זמר או להקה שרק חלק מהשירים שלהם מוכרים. בגדול אני גם מעדיפה שירים עם מילים שמספרות סיפור על פני מוזיקה טובה. תקראו לי שטחית, תקראו לי רדודה, תקראו לי כשאתם מסיימים.

לסיום, הנה שיר שבטוח ייכנס לרשימת שלושת השירים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים – "אני אוהב אותך לאה". מצד אחד נכון, זה צביקה פיק, אבל מצד שני אנחנו הרי מדברים עלי, אז למה ציפיתם. מצד שלישי, מי שלא רואה כמה השיר הזה מדהים יכול לשתות מהמים של עזה.

מעבירה את השרביט לעדי