סימן שאתה (כבר לא) צעיר

בפרוס שנתי המי-יודע-כמה, רגע אחרי שחגגתי את יום ההולדת המי-סופר שלי, התפנתי קצת לחשוב מה נשתנה. המסקנה הבלתי נמנעת, ואין דרך קלה להגיד את זה, היא שהזדקנתי. לא סתם גדלתי בשנה, ממש הזדקנתי.

איכשהו נראה לי שבזמן האחרון עברתי איזה מחסום בלתי נראה, איזו נקודת אל-חזור, שמוציאה אותי באופן סופי ומוחלט ממחלקת הצעירים ומעבירה אותי לאגף המבוגרים. יותר ויותר סימנים מעידים על זה, ופחות ופחות אפשר להתעלם מהם.

ולא, אני לא מדברת על קמטים או על שערות שיבה. שערות שיבה לשמחתי עוד אין לי וקמטים אפשר ליישר. גם את הציצי אפשר להרים, אם צריך. למעשה, כל מה שקשור לסימנים חיצוניים של גיל אפשר היום לפתור בקצת כסף. אני גם לא מדברת על בעיות רפואיות, כושר גופני או תחושה כללית. בכל הפרמטרים האלה, תודה לאל, אני עדיין בשיאי.

אני מדברת על שינויים אחרים, כאלה שהמדע עוד לא מצא להם מרפא. שינויים קטנים שקשה לשים לב אליהם בזמן אמת, וכששמים לב זה כבר מאוחר מדי. בזמן האחרון אני מבחינה בשינויים כאלה בתדירות הולכת וגוברת, והם כאילו צועקים לי את מה שאני ממילא יודעת, וזה שאני כבר לא בת 20.

הנה כמה דוגמאות:

1. רכבת הרים: פעם, בשנות ה-20 שלי, הייתי חולה על רכבות הרים, וכמה שיותר מפחיד – יותר טוב. סלטות, היפוכים, 360 מעלות – כשכולם מסביבי הקיאו אני הייתי בעננים. אף נסיעה לחו"ל לא הייתה שווה אם לה היה כלול בה לפחות פארק שעשועים אחד למתקדמים. נו, זה היה אז.

בחודש שעבר הייתי בסופרלנד. הילדים רצו לעלות על רכבת ההרים הזאת:

מדובר בכיסאות שמתהפכים תוך כדי נסיעה מהירה כך שאתה בו-זמנית גם הפוך עם הראש למטה, גם מסתובב על ציר וגם עושה היפוך מלא. כמובן שקפצתי מייד והתנדבתי לעלות איתם, תוקעת את אלון להישאר עם גיא למטה. מה, פעם הייתי אוכלת כאלה לארוחת בוקר. קטן עלי.

אויש. הפעם רק רציתי שזה ייגמר. כל הדקה ומשהו שזה נמשך לא יכולתי להפסיק לחשוב לעצמי מי האידיוט שהמציא את המתקן הזה ומי האידיוטים שעולים עליו, ועוד עומדים בשביל זה בתור. אומנם לא הקאתי, אבל לגמרי הבנתי את אלה שכן. אפילו לא הצלחתי לזכור למה נהנתי מזה מפעם. מה שבטוח, עצמתי עיניים. בקיצור, בגיל 40 רכבות הרים זה ביג נו נו.

עוד מאותה משפחה: לישון באוהל.

2. pop song: אין כמו המשחק התמים הזה כדי לגרום לי להרגיש זקנה. שמישהו יסביר לי מתי בדיוק הקטגוריה של "80s Collection" נפרדה מהקטגוריה של "Today's Hits"? מתי החליפו את כל השירים ואיפה אני הייתי כשזה קרה? כמה מבאס לשחק מול הבת שלי ולגלות שאני מכירה רק שירים מפעם. בשעה שהיא שולטת בכל הלהיטים העכשווים, כולל ראפ ואלטרנטיבי, אני מוצאת את עצמי מחכה לשירים של בוי ג'ורג' וסינדי לאופר כדי להוציא איזה שתי נקודות במשחק.

עוד מאותה משפחה: כשאני שואלת את הילדים מי שר את השיר שמשמיעים עכשיו ברדיו.

3. תמונות בעיתון: נלך פה על לשון נקבה, כי אני לא בטוחה שזה קורה גם לגברים: דמייני לעצמך שאת מעיינת להנאתך בעיתון היומי, נעצרת מדי פעם על כותרות מעניינות או על תמונה יפה. פתאום נחות עינייך על תמונה של אישה מבוגרת, עם שיער צבוע אבל כזה שהשיבה מבצבצת ממנו בשורשים, קמטים בצוואר וסביב העיניים, ציפורניים ארוכות עם לק אדום, טבעת על כל אצבע, איפור. את אומרת לעצמך שהיא בטח בגיל של אמא שלך.

ואז את קוראת את הכתבה ומגלה שהיא בת 42. 42!! רק 42!! את חוזרת לתמונה ופותחת במסע שכנוע עצמי. אין סיכוי שהיא בגיל שלי, את אומרת לעצמך. היא בטח מרמה. אני לא נראית ככה. אני נראית ככה? כשהביטחון העצמי מתערער לשפל חדש, את מתחילה לשאול אנשים סביבך. מסתירה עם היד את הטקסט ושואלת "בת כמה היא נראית לכם", "היא נראית יותר מבוגרת ממני, נכון" וכאלה.

האמת, אין דרך לצאת טוב מהשאלות האלה. התשובה היא שכן, היא בגיל שלך. כן, גם את כנראה נראית ככה. ההבדל היחיד הוא שאת תזכרי לצבוע את השורשים לפני שיצלמו אותך לעיתון.

עוד מאותה משפחה: לפגוש חברות מהיסודי.

4. בחורים: נעשה את זה קצר כדי שיכאב פחות: האמת היא שהם כבר לא מתחילים איתי. לא מסובבים אחרי את הראש, לא שורקים לי, לא מבקשים טלפון. פעם, ממש עד לפני שנים ספורות, זה עוד היה קורה ואז היה כיף לראות את המבט הנדהם שלהם כשהייתי אומרת שיש לי כבר ילדים. מצד שני, עוד לא קמים לי באוטובוס. מצד שלישי, אני לא נוסעת באוטובוס.

עוד מאותה משפחה: קוראים לי לפעמים "גברתי".

5. אוטוסטרדת המידעזה לא הפייסבוק, האינסטגרם או הגוגל. על הרכבת הזאת עוד הספקתי לעלות, תודה לאל. זה גם לא הסלנג, הרכילות או משהו דומה. גם בזה אני די שולטת, או לפחות יודעת בגדול מה הולך. בכל זאת, אני זקנה אבל לא ממותה. זה הדברים הקטנים האלה שמראים לי שיצאתי מהמירוץ, שאני משתרכת מאחור. והכי גרוע – שאין לי שום סיכוי להדביק את הקצב.

אני מתכוונת לזה שפעם הצלחתי לשמור את האצבע על הדופק עם מה שקורה מסביב. ידעתי איזה סרטים יש בקולנוע, איזה מסעדות חדשות פתחו בתל-אביב, מי מוביל במצעדי הפזמונים, כאלה. היום? היום אני הולכת לקולנוע פעם בשנה ומופתעת שריצ'רד גיר כל כך הזדקן, לא שמעתי בחיים על ריף כהן ולא היה לי מושג שאיל שני פתח מקום ברחבת בית הכנסת באלנבי.

אני לא יודעת לשים את האצבע על הרגע שבו כולם דהרו קדימה ואני נשארתי מאחור. אני רק יודעת שבזמן האחרון אני מרגישה את זה יותר. הכי מבאס זה שברור לי שמכאן והלאה הפער רק יילך ויגדל. אה, ואם נוסיף לדברים שאני לא יודעת גם את הדברים שידעתי אבל שכחתי, בגילי המופלג, אז הפער אפילו יותר גדול.

עוד מאותה משפחה: כשהילד מבקש "סטריטר" ואני שואלת מה זה.

יאללה, אני הולכת לשים את השיניים בכוס. אתם הצעירים, לכו לבלות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s