צפון תאילנד – חלק ג' (ואחרון)

היום הרביעי: קופים מעופפים

כל יום שלנו כאן בצפון מתחיל באותה צורה: מתעוררים עם שעון מעורר (אנחנו ננוח כבר בקבר, סליחה בקוסומוי), מושכים עוד קצת זמן במיטה, מתלבשים, אורזים ויורדים לארוחת בוקר. ב-8:30 המדריכה והנהג כבר אוספים אותנו בפתח המלון.

המסקנה שלנו היא שמדריכה ונהג זה מאוד נוח ומשתלם. היא מתקתקת עבורנו עניינים – בלי תורים, בלי להתברבר, יודעת איפה כדאי לאכול ואיפה כדאי לעצור, והנהג יודע בעיקר לנהוג כמו שנוהגים בתאילנד – בלי חוקי תנועה, בלי חגורות בטיחות, בלי הגבלת מהירות ובלי שום חשיבות לפס לבן (ולמרות זאת הוא נוהג מצוין ולא עשה אפילו פעם אחת ברקס פתאומי). למעשה, כשביקשנו ביום הראשון לשים חגורות בטיחות הוא אפילו לא הצליח למצוא את ה"שקע" שלהן באוטו. הן היו קבורות כל כך עמוק בין המושבים, כי אף אחד מעולם לא השתמש בהן.

הבוקר התחיל במקדש הלבן. זה מקדש שהקים הצייר הכי מפורסם בתאילנד ששמו – לפחות נשמע כמו – משולם שי. הוא נולד בכפר ליד צ'אנג ראי וגדל בעוני, וכשנהיה עשיר החליט לתרום הרבה כסף לכפר כדי להקים מקדש לכבוד המלך. למעשה הוא תיכנן להקים תשעה מקדשים, כי מלך תאילנד הנוכחי היא הוא המלך התשיעי של תאילנד, אבל בינתיים הוקם רק אחד ועוד אחד בבנייה.

המקדש כולו לבן – סמל לטוהר של בודהה. את הפסלים והמבנים מעטרים חלקי מוזאיקה של מראה – סמל לחוכמה של בודהה. המקום מאוד מאוד יפה ומושקע והעבודה מזכירה קצת את העבודות של גאודי בברצלונה, רק בלי הצבעוניות. למרבה ההפתעה, לא עולה כסף לבקר שם. וככה זה נראה:

וזה מבנה השירותים שם – גם בזה הוא השקיע, והמבנה המוזהב מאוד בולט על רקע כל הלבן:

אחרי המקדש הלבן נסענו לפארק אומגות שנקרא flight of the gibbon. הנסיעה לשם הייתה קצת ארוכה, כי זה יותר קרוב לצ'אנג מאי מאשר לצ'אנג ראי, אבל ממילא היינו צריכים לעשות את הדרך חזרה היום וחוץ מזה זה היה סופר-מגה כיף. לדברי הילדים, זו הפעילות הכיפית ביותר שעשינו בצפון.

פארק האומגות נמצא בראש הר גבוה מאוד, כשעוברים מעץ לעץ בעזרת אומגה באורכים שונים, בגשרי חבלים או בסנפלינג. התוצאה היא שלאורך המסלול רואים נוף מקסים של ג'ונגל וקצת את האיזור מסביב. אנחנו לקחנו מסלול של 16 אומגות שבו האומגה הארוכה ביותר היא באורך 800 מטר (יש גם מסלולים עם 20 ומשהו אומגות) והמסלול כולו נמשך כשעתיים וחצי עד שלוש שעות. כשתיכננו ללכת לשם חשבנו שאולי גיא יהיה קטן מדי בשביל זה ויפחד, ואמרנו ולעצמנו שמקסימום הוא יעשה את האומגות עם מדריך צמוד.

איזה יפחד ואיזה נעליים. הוא ריחף שם כמו קוף קטן. מאומגה לאומגה הוא רק צבר יותר ביטחון – בלי ידיים, עם נפנופי רגליים וכו'. את האומגה הארוכה ביותר הוא היה מוכרח לעשות עם המדריך, כי המשקל שלו נמוך מדי והם חששו שהוא ייתקע באמצע, והוא מאוד התבאס מזה. בין התחנות היו גם שתי תחנות סנפלינג, וגם אותן הוא עשה בלי בעיה. חוץ ממנו גם כולנו מאוד מאוד נהנינו, ואיתמר בכלל היה בעננים. זו חוויה מיוחדת במינה ומאוד מאוד מומלצת עם ילדים.

הנה כמה תמונות (כן, התלהבתי):

אחרי האומגות היינו אמורים לבקר במקדש doi suthep, אבל השעה כבר הייתה מאוחרת וכולם מאוד עייפים, אז העדפנו לנסוע למלון ולדחות את זה למחר. בערב יצאנו שוב לשוק הלילה (אין פה מה לעשות חוץ מזה), אבל הפעם לחלק אחר שלו, וחזרנו למלון.

היום החמישי: הכינו את המטריות הקטנות

הבוקר יצאנו ב-7:45 (!!!) כדי להספיק את המקדש לפני הטיסה לקוסומוי. מקדש דוי סוטפ (דוי = מקדש) הוא אחד ממאה מקדשים שנמצאים בצ'אנג מאי, אבל רק אחד מתוך שישה שהוקמו על ידי המלך או על ידי המשפחה המלכותית. מבין השישה הוא היחיד שממוקם על הר.

הסיפור של המקדש עצמו מאוד מעניין: לפני הרבה מאוד שנים הגיעה לצ'אנג מאי עצם קדושה של בודהה. המלך רצה לבנות לכבודה מקדש אבל לא ידע איפה למקם אותו. אז הוא החליט לשים את העצם בקופסה ואת הקופסה הניח על גב של פיל. את הפיל הוא שלח לדרכו, והחליט שאיפה שהפיל יעצור – שם הוא יבנה את המקדש.

אלא שהפיל לא הלך לכיוון ששלחו אותו אליו. במקום זה הוא הסתובב ופנה לכיוון אחר ואחר כך התחיל לטפס על הר. אחרי שלושה ימים ושלושה לילות הפיל הגיע לפסגת ההר, ושם עצר ומת מאפיסת כוחות. נאמן להבטחתו, המלך החליט להקים את המקדש על ראש ההר. לצד המקדש לבודהה הוא הקים פגודה שבה קבר את הפיל, שהפך קדוש גם הוא. עד היום הרבה תאילנדים בודהיסטים מבקשים להניח את האפר שלהם בפגודה של הפיל.

כדי להגיע למקדש צריך לטפס 306 מדרגות. אפשר גם לעלות ברכבל, אבל האמונה אומרת שמי שיעלה ברגל יימחלו לו כל חטאיו. כמובן שטיפסנו ברגל. המקדש עצמו עשוי זהב. הנזירים שחיים במקום גובים כסף ותרומות מהמבקרים, וכל פעם קונים עוד חתיכת זהב כדי להמשיך ולצפות את המקדש.

המדרגות בדרך למקדש

איתמר וגיא עם נזיר חביב ליד הפגודה של הפיל

אחד החדרים במקדש הוא חדר מגדת העתידות: יש שם קופסה עם כפיסי עץ, והמאמינים אמורים לשקשק את הקופסה עד שאחד הכפיסים נופל. על כל כפיס יש מספר, ובצד יש לוח עם מספרים שלצד כל מספר כתוב מה יהיה בעתיד. בודקים מה המספר על הכפיס שנפל ראשון ומשווים למה שכתוב בלוח.

המדריכה הזהירה אותנו שאם נעשה את הזה שניקח בחשבון שיכולות לצאת לנו עתידות רעות, אבל מאחר שאנחנו לא ממש מאמינים בזה לא היה לנו איכפת. כל אחד בתורו עשה את הטקס. לשמחתנו לכולנו יצא מזל טוב: לשחר שגשוג ואושר בחיים, לאיתמר יצא שיקח זמן עד שיתחתן אבל אחר כך תהיה לו בת, ולגיא יצא שאם יהיה זהיר וסבלני הוא יגיע להצלחה גדולה.

בחדר אחר יושבים הנזירים וקושרים צמידים לבנים למזל. מאחר שאסור להם לגעת בבנות, יש לידם "עוזר נזיר" שקושר את הצמידים לנשים. לפני קשירת הצמיד צריך לשבת לפני הנזיר והוא מתיז מים לברכה. זה היה מאוד מצחיק והתקשנו להתאפק מלצחוק.

איתמר וגיא מקבלים צמיד מהנזיר

בחוץ יש תשעה פסלי בודהה שיושבים בתנוחות שונות. כל אחד מסמל יום בשבוע, ושניים גם מבדילים בין בוקר לצהריים. בצד יש ספר שאפשר לבדוק בו באיזה יום נולדת לפי השנה והתאריך, וכך אתה יודע מי הבודהה שלך: לשחר (שנולדה ביום שישי) יצא בודהת לימוד הדת, לאיתמר ולגיא (יום רביעי) בודהת חלוקת המזון, ולאלון ולי (יום שני) הבודהה שהתנגד למלחמה על המים. נו, שוין.

אחרי הביקור במנזר נסענו ישר לשדה התעופה, שם לקחנו טיסה ישירה לקוסומוי. ב-2 בצהריים כבר היינו בגן עדן, אבל על כך בפעם הבאה.

אז מה היה לנו בצפון? מזג האוויר היה מושלם. בניגוד לכל מה שהזהירו אותנו על העונה שלא מתאימה לתאילנד ויש גשמי מונסון, לא ראינו אף טיפת גשם, למעט דקת טפטוף קל באחד הערבים בצאנג מאי. לרוב השמיים היו נקיים מעננים, והבעיה היחידה פה בכל הנוגע למזג האוויר היא שחם נורא ולח עוד יותר.

הנוף בצפון לא מיוחד. הכל מאוד מאוד ירוק, אבל אין אגמים או דברים בולטים. הרחובות די מלוכלכים עם מדרכות שבורות ודי הרבה לכלוך. הבתים מוזנחים ברובם, ומרוכזים סביב רחוב ראשי אחד בכל כפר. המןו המון באסטות ואופנועים. חוקי תנועה, כבר אמרנו, לא ממש מחייבים פה, וכבר יצא לנו לראות מונית טנדר שמסיעה 20 (!) נוסעים, מתוכם 12 שהיו תלויים מחוץ לאוטו ועל הגג. הנשים לא שמעו על עגלות והתינוקות תלויים עליהן כל הזמן. האוכל התאילנדי די חריף (לפחות לי), אבל הפאד תאי טעים. בקיצור – במזרח אין כל חדש.

הפעילויות שעשינו, לעומת זאת, היו חוויתיות מאוד, בעיקר הפילים, השיט ברפסודה ובסירת המירוץ ויותר מהכל האומגות. אחרי ארבעה ימים עמוסים בצפון – אנחנו בהחלט מוכנים לפינוק של קוסומוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s