ניו יורק, ניו יורק

"These streets will make you feel brand new,
The lights will inspire you,
Let's hear it for New York, New York, New York" (alicia keys)

אמרה ולא ידעה מה היא אומרת.

הרחובות של ניו-יורק בהחלט גרמו להרגיש כמו חדשה והאורות שלה נתנו לי השראה – לפחות לפוסט הזה.

אז בואו נשמע על ניו-יורק, ניו-יורק.

הטיסה או: איך נכנסתי לשירותים של הביזנס

ההחלטה שאצטרף לנסיעת העבודה של אלון התקבלה סמוך מאוד למועד הטיסה ("הייתי צריכה חופש" וכל זה). בהתחלה השגנו כרטיס רק לטיסה אחרת משלו, וברגע האחרון הוא הצליח להעביר אותי לאותה טיסה. בגלל הנסיבות היה לי כרטיס רק לשורה 58, שזה ממש בסוף. שנייה לפני שעלינו למטוס הצלחנו לקדם אותי לשורה 22, שזה שורה אחת מאחורי היציאת חירום והרבה יותר קרוב לדלת היציאה (כלומר הרבה פחות חיכוכים עם דוסים בדרך החוצה).

אחרי כל זה, מה הסיכוי שבשנייה שאני אלבש את הפיג'מה שלי, אוציא את כיסוי העיניים ואתכונן לשינה בלתי אפשרית במרווח הבלתי אנושי שאל על מספקת לנוסעיה, אני אשמע את המשפט הבא מהכיסא שלידי:

"את ממש ממש מוכרת לי".

אז זהו, רצה הגורל שאני אשב בדיוק ליד שכן מהשכונה. הוא אולי ציפה לשיחת חולין נעימה שתעביר את הזמן בסבבה, אבל מאותו רגע כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו היה איך בדיוק אני אמורה עכשיו להימרח על הכיסא, לדחוף את הראש לכרית, לרייר ולנחור בפיג'מה שלי, כשלידי יושב מישהו שאני אצטרך לראות אותו אחר כך כל יום בסופר? ומה היה לי רע בשורה 58?

אניווי, נראה לי שלפחות עניין הפיג'מה דורש הסבר. מדובר בפיג'מה מהמחלקה הראשונה של אל על שאלון הביא לי פעם. מכנסיים כחולים וחולצה בצבע אפור טרנינג. זה נראה קצת כמו טרנינג. השוס הגדול הוא הכיתוב על החזה בצד שמאל שמכריז: first, El Al.

זו הייתה הפעם הראשונה שהחלטתי להחליף בגדים על המטוס ולישון בפיג'מה ולא בג'ינס כמו שעשיתי עד היום. בדיעבד, זו הייתה החלטה ממש מוצלחת שסידרה לי לא רק שינה נוחה, אלא גם שירותים של מחלקה ראשונה:

בשלב מסוים קמתי לשירותים. מאחר שישבתני כאמור בשורה השנייה של מחלקת תיירים, השירותים הקרובים ביותר היו השירותים האחוריים של המחלקה הראשונה (או ביזנס או איך שלא קוראים לאנשים העשירים האלה).

כמובן שלשירותים האלה אסור לפשוטי העם להיכנס, אבל אני בכלל לא ידעתי שזה השירותים שלהם. אז חיכיתי בחוץ שיתפנה, ובדיוק יצאה משם דיילת שסיימה לנקות. היא כבר התחילה להגיד לי בעצבים שזה שירותים רק לביזנס ושאני לא יכולה לשתמש בהם, אבל אז רצה הגורל ומבטה נפל על הכיתוב שעל הפיג'מה שלי. בשנייה הבעת הפנים שלה השתנתה לחנפנות טהורה. "סליחה, לא שמתי לב שאת משלנו", היא אמרה לי. "משלנו"!!

לקח לי שנייה להבין מה גרם לה לשנות את הגישה, ואז חייכתי ואמרתי לא באדונות הראויה: "זה בסדר, לא קרה כלום" – ונכנסתי לשירותים. אח, אושר גדול.

המקומות השווים או: מה עשינו כשלא קנינו או אכלנו

The Highline– בפעם הקודמת שהיינו בניו-יורק, לפני שנתיים וחצי, זה עוד לא היה. מדובר בקו רכבת שעבר פעם, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, מעל מפלס הקרקע בצד המערבי של העיר ושימש להעברת סחורות. מאז שנות ה-60 הקו הושבת בהדרגה, עד שהושבת סופית בשנות ה-80 וחלקו נהרס.

בחלק שנשאר התחילה עם השנים לצמוח עשבייה בין המסילות, וקבוצת אזרחים שגרה באיזור יצאה באופן לא מאורגן והתחילה לטפח את הצמחים. להשקות, לעדור, לנכש עשבים ולשתול. בעיריית ניו-יורק עלו על הפוטנציאל והחליטו להפוך את זה לפארק שיהיה מעין ריאה ירוקה. לפני שנתיים וחצי הוא נפתח לקהל, ומדובר באמת בפנינה אמיתית. לאורך עשרים וקצת רחובות, בגובה של כמה מטרים מעל האדמה, הולכים המוני אנשים על מה שהיה פעם מסילות רכבת והיום הוא פארק ירוק ופורח באמצע העיר. יש שם נוף מקסים, ספסלים משודרגים, פסלים וכמובן צמחים. בין לבין שימרו קצת מהמסילות ואפשר לראות אותן. אחלה רעיון – ואחלה ביצוע. שלא נשכח: בין השדרה ה-10 ל-11, בין הרחובות 34 ל-gansevoort (בצ'לסי).


נוף מה-Highline

ועוד נוף

comedy cellar –  מדובר במועדון סטנד אפ מאוד נחשב בניו יורק, שידוע בזכות המפורסמים שהתחילו בו את דרכם כמו ג'רי סיינפלד, ריי רומנו וטינה פיי. האמת, עוד לפני שנכנסנו כבר נהנתי. אומנם עומדים בתור די הרבה זמן, ולאט לאט מספר האנשים הולך וגדל וממלא את כל הרחוב, אבל בשלב מסוים השומר מבקש מכולם להציג תעודות זהות כדי לוודא שהם מעל גיל 21. אני, מה לעשות, לא הבאתי איתי שום סוג של תעודה מזהה. כשהשומר עשה פרצוף ושאל אם אני בת יותר מ-21 לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. ממש לא היה אכפת לי שיסרב להכניס אותי בגלל זה. אחרי הפוסטמה מ-care ששאלה בת כמה אני רק כדי להגיד לי שלא עושים ניתוחי עיניים לנשים מעל גיל 56, זו הייתה ממש חוויה מתקנת.

אבל הוא ויתר והכניס אותנו. גם טוב. בפנים הופיעו בזה אחר זה 7 סטדנד אפיסטים מתחילים, שיורים את הבדיחות שלהם בקצב אש. היה מאוד מאוד מצחיק. דוגמא אחת שאני זוכרת: "מה הקטע עם טיולים בכרכרה עם סוס בפארק? לא הייתה סיבה לזה שנפטרנו מהם כבר לפני הרבה שנים? אתם מתארים לעצמכם שעוד 20 שנה מישהו יציע סיורים בפארק בפורד פוקוס?". למען האמת, וכצפוי, רוב הבדיחות היו על סקס. למען האמת, וכצפוי, זה גם היה הכי מצחיק. שלא נשכח: 117 MacDougal, גריניץ' ויליג'.

הספרייה העירונית – תמיד רציתי להיות שם, ואף פעם לא יצא לי. הפעם החלטתי שכשנעבור שם אכנס לראות. וואלה, מקום מעלף. כל כך יפה, כל כך מרשים, מעורר כבוד ועושה חשק לקרוא. האולם המרכזי הוא בדיוק כמו שהוא נראה בסרטים. מה שהכי נחמד לראות זה שהמקום עדיין משמש אנשים שבאים לשם. מישהו שם השכיל להפוך את השולחנות העתיקים לכאלה שאפשר להתחבר אליהם אם מחשבים, הציב עמדות אינטרנט ואחרי כל זה גם שימר את הספרים הישנים ואת המראה המכובד עם המנורות המיוחדות והתקרות המצוירות. בקיצור, שווה לעצור אם אתם באיזור. שלא נשכח: השדרה החמישית פינת רחוב 42.

Eataly – כמו little italy, אבל משודרג בהרבה. כל מה שרציתם מאטליה יש במתחם המקורה הזה, שנראה מאוד מאוד טרנדי והומה אדם. מסעדות, חנויות, קצבים, מאפיות, שוק ובארים. הכי קשה זה לבחור איפה לאכול. אפשר להזמין פלטות גבינות ונקניקים, לאכול פסטות, לשלוק אויסטרים והכל באווירה איטלקית מגניבה. שווה.

שלא נשכח: השדרה החמישית פינת רחוב 23.


eatly

וחנות אחת: Party City – לכאורה, סתם חנות. אבל כשנכנסים אי אפשר להפסיק להתפעל. יש שם את כל מה שאתם יכולים להעלות בדעתכם שקשור למסיבות. מכלים חד פעמיים הכי יפים שראיתם בחיים ועד קישוטים, בלונים, כלים וכו', והכל מסודר לפי נושאים. אם למשל אתם חוגגים חתונה, יש איזור שלם של כלים, מפיות, מפות וכל השאר שמתאים לזה. אם לילד שלכם יש יומולדת והוא אוהב דינוזאורים תמצאו את כל הדברים עם ציורים של דינוזאורים, ואם סתם אתם עושים מסיבת קיץ אז יש דברים גם לזה (כולל קשים בצורת כפכפי אילת ושרשראות הולה). אם כל זה לא מספיק לכם, אז יש שם גם כלים בצבעים חלקים בכל צבע שאתם רק יכולים לדמיין. הכי כיף בעולם! שלא נשכח: רחוב 14 בין החמישית לשישית.

האוכל או: איך כמעט ישבנו ליד אנשים מפורסמים

מהרגע שנחתתי בניו-יורק היה לי קרייבינג מטורף להמבורגר. לא ברור למה, אבל אחרי הכל זה רק המבורגר ולא איזה פאקינג פטריית כמהין בעיבוד מולקולרי. אז אכלתי המבורגר במקום שנקרא Burger joint – המבורגריה פושטית שממוקמת מכל המקומות שבעולם בלובי של מלון מרידיאן ברחוב 56 בין השדרה השישית לשביעית. היה כל כך טעים, שחזרתי לשם שוב. לא מתחכם, לא מתוחכם, ציפ'ס מעולה, צפוף ותורים ארוכים אם לא באים מוקדם. כדי לאזן ולעמוד בסטנדרטים הפלצנים הראויים (אחרי הכל, יש לנו מוניטין לשמור עליו) אכלנו בכמה מסעדות ממש טובות:

Wolfgang's Steakhouse – מוסד ותיק ומפורסם בטרייבקה (ויש עוד סניף איפהשהו). אכלנו שם פורטר האוס זוגי שעלה מאה דולר ולא מגיע עם כלום ליד. אבל הבשר היה אלוהי. באמת. מעולה ממש. בשולחן לידינו ישב מישהו שנראה לנו ממש מפורסם, רק לא הצלחנו לזהות מי זה. כל הארוחה ניסינו לזרוק שמות ולחפש את התמונה בגוגל כדי לראות אם זה דומה. לא הצלחנו. בשלב מסוים אמרתי לאלון שיצלם אותו בטלפון כדי שנשאל אחר כך אנשים, אבל הוא סירב. בסוף העזתי ושאלתי את המלצר (האוקראיני כנראה) שלא ידע והלך לשאול את החברים שלו. בקיצור, נהיה עניין. המסקנה: זה מישהו מפורסם, הוא כנראה זמר, הוא דומה לבוב גלדוף אבל זה לא הוא. עזרה, מישהו?

אוקי, בזמן שישנתם נפתרה התעלומה: בפרץ של זיכרון משולב עם קורטוב הארה קוסמית אלון גילה מי זה – לו ריד. גוגל תמונות אישר שאכן כך. נו, עכשיו אפשר לשנות את הכותרת ל"כך ישבנו ליד לו ריד".

Nobu next door – זאת המסעדה שרוברט דה נירו שותף בה. לצערי, הוא לא היה באותו יום אבל האוכל היה מאוד טעים. סושי וסשימי, פופקורן שרימפס כמו בצפרה, טרטר ילוטייל זעיר ועוד כמה דברים שאני לא זוכרת. מה שאני כן זוכרת זה שהמסעדה הייתה כל כך חשוכה (בכוונה, זה הסטייל שם) שכדי לקרוא את התפריט אלון נאלץ להשתמש בטלפון שלו כפנס. פדיחה לא נורמלית: הוא מאיר את כל האיזור (והשולחנות די צפופים) ואני אומרת לו שיכבה כי לא נעים. יצאנו גם זקנים, גם עיוורים וגם פולנים תגרנים. לא משהו.

טרטר ילוטייל עם קישוט של עלה זהב (אמיתי) אכיל. מאחור: טמפורה אבוקדו (אלון החליט לנסות)

מה עוד היה לנו? ויאטנמית אחת, איטלקית אחת ונשנושים. חבל שלא היו לנו יותר ימים, כי היו עוד כמה מסעדות שרצינו לדגום כמו spice market שתיכננו אבל בסוף לא הגענו אליו. לא נורא, צריך להשאיר משהו לפעם הבאה.

סיכום או: איך אני מתה לעשות את זה שוב

היה מצוין. ההתראה הקצרה והמימוש המהיר רק עשו את זה יותר כיף. כמו שכתבתי בפייסבוק, במשך ארבעה ימים אף אחד לא קרא לי אמא, לא היה צריך ממני משהו, לא הייתי צריכה לסדר אחרי אף אחד, לבשל לאף אחד ולדאוג למישהו אחר חוץ ממני. נכון, זה יכול היה להיות כיף בכל מקום, אבל ניו יורק היא בונוס ממש ממש גדול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s