החודש ה-12: העולם הגדול

זהו, הגענו לחודש האחרון. מחר שחר תהיה בת 12. האמת, כבר לא ילדה אבל גם עוד לא ממש נערה. מין מצב כלאיים לא מוגדר, תמונה שעוד צריכה להתבהר. אם להעיד על עיסתי, אז הכיוון הכללי נראה טוב מאוד…

את החודש הקדשנו לנושא העולם הגדול. בתור התחלה, שחר קיבלה פאזל של 1,500 חלקים של מפת העולם, והמשימה הראשונה שלה הייתה להרכיב אותו. ממשימה אישית זה הפך די מהר לפרויקט משפחתי, כשכולנו התגייסנו לעבודה והיה ממש כיף. חוץ מכיף זה היה ממש מעשיר, כי הילדים למדו בצורה יותר מוחשית על היבשות והמיקום של המדינות (למשל שאלסקה היא חלק מארהב אבל מנותקת ממנה פיזית, או שהבית של מיקה ונעמה בפורטלנד אורגון ממש רחוק מישראל).

כשהשלימה את הפאזל שחר הייתה צריכה לסמן על המפה את כל המדינות שהיינו בהן אי פעם – ביחד או לחוד. יצא 35 מדינות. אין לי מושג אם זה הרבה או מעט.

עוד במסגרת חודש העולם, בחופשת הפסח שחר ואיתמר נסעו לבולגריה. הרעיון המקורי היה לעשות טיול שורשים עם המשפחה של אלון – כולל סבא וסבתא, דודים, בני דודים ואחיינים – אבל אחרי שאלון הודיע שהוא לא יכול לנסוע בתאריכים שנבחרו, ואני אמרתי שבלעדיו אני לא נוסעת, הוחלט ששחר ואיתמר יסעו איתם. גיא נשאר בבית, כי הוא קטן מדי למסע כזה.

כמובן ששחר ואיתמר התרגשו מאוד מהעצמאות שנפלה עליהם פתאום, ארזו כל אחד מזוודה לעצמו, לקחו דרכון וארנק עם כסף לבזבוזים ויצאו לדרך.

המשימה של שחר, במסגרת שנת הבת מצווה, הייתה לכתוב בעצמה את החוויות מהטיול בבלוג, כולל תמונות שהיא צילמה. מכאן והלאה רשות הדיבור (או הכתיבה או הצילום) לה:

היום הראשון: סופיה

בשעה 9 וחצי בערב נחתנו בשדה התעופה בסופיה. ביציאה משדה התעופה חיכה לנו איש נחמד (סמי) שהדריך אותנו במהלך כל הטיול. סמי ליוה אותנו לאוטובוס שלנו.

באוטובוס היינו 12 אנשים – סבא עמי, סבתא אמונה, דודה תיתי, מוני אח של סבתא, נעמי אשתו, ירון הבן שלהם עם נטע אשתו ורני הבת שלהם בת השנתיים, רותם עם אשתו יעל (שהשאירו את הבן שלהם עילי בבית), איתמר ואני.

הנהג ששמו וסקו ערך לנו סיור קצר בעיר בהדרכתו של סמי. עברנו ליד מנזר וכנסייה יפים ליד הפרלמנט והאוניברסיטה וגם ליד בית המשפט הבולגרי. כשהגענו למלון שלנו "גרנד הוטל סופיה" קיבלו אותנו אנשי המלון בברכה. עלינו לחדרים והלכנו לישון.

 היום השני: סופיה

בשעה 8 התעוררנו, התארגנו, הלבשנו וירדנו לחדר האוכל. חדר האוכל היה מסודר יפה ומלא במגוון אפשרויות. בשעה 10 וחצי שכולם כבר היו מוכנים ויצאנו לדרך באוטובוס.

תחילה נסענו לבית הכנסת הקרוב וראינו כיצד נראה בית כנסת יהודי-בולגרי. אחר כך הלכנו לשוק הסמוך. השוק של הבולגרים לא פתוח כמו בארץ אלא נמצא במבנה סגור. מסתבר שהבולגרים לא מסודרים כל כך והם יכולים להניח את מרככי הכביסה ליד הגבינות והקבבים. שוטטנו בשוק רבע שעה וחזרנו לאוטובוס.

המשכנו לנסוע לכיון הרי ויטושה המושלגים. הנסיעה הייתה ארוכה ומייגעת אך לבסוף הגענו ל"מנזר רילה" – מנזר יפיהפה וגדול שלסבתא יש תמונות שלה לידו כשהייתה ילדה. נכנסנו למנזר וההוראה הייתה לא לצלם ולא לדבר. במנזר קבור המלך בוריס השלישי, מלך טוב של בולגריה שרבים אהבו.

במנזר ישנה חנות קטנה שבה מוכרים "מיקיצי", שזה מאכל בולגרי שנראה כמו סופגניה מפוצצת בשמן. הזמנו מקיצי ואכלנו אותו עם קצת אבקת סוכר. מסתבר שמקיצי גורם לבחילה, כי כשנסענו בחזרה למלון היו לא מעט בחילות.

בדרכנו למלון עצרנו במין עיירת סקי קטנה מלאה בחנויות ובבתי מלון. עונת השלג נגמרת בקרוב, כך שהיה ממש מעט שלג בעיירה. מסלול הסקי היה נראה תלול ומסובך אך איתמר ורותם ניצלו את השלג ופתחו במלחמת כדורי שלג סוערת.

כשהגענו למלון, בערך בשש וחצי, הייתה לנו שעה להתארגן ואחריה יצאנו לארוחת ערב גדולה. הגענו למסעדה עממית בולגרית. התיישבנו והזמנו בעיקר הרבה מנות ראשונות, ומי שלא שבע הזמין לעצמו מנות עיקריות. אכלנו שופסקה סלט (שזה סלט ירקות עם גבינה בולגרית), עלי גפן ממולאים, סלט חצילים וכרוב ממולא. במהלך הארוחה הייתה הופעה מושקעת של רקדנים מקצועניים שבסופה כל הסועדים הצטרפו לריקוד. מוני אח של סבתא קם על הרגליים וכשהוא אוחז בדגל בולגריה הוא יצא בריקוד שמח. בסוף הארוחה הטעימה חזרנו למלון והלכנו לישון.

היום השלישי: פלובדיב

התעוררנו בבוקר בידיעה שעד 10 בבוקר אנחנו אמורים להיות ארוזים ואחרי ארוחת בוקר, בשביל לנסוע למלון שנמצא בעיר פלובדיב. ארזנו והיינו מוכנים בזמן.

התחלנו לנסוע אך לפני זה עצרנו לבקר בבית שבו גרה סבתא כשהייתה ילדה ובבית הספר שלה. הבית הפך מאז למגרש אוטובוסים ובית הספר עבר שיפוצים. סבתא התרגשה מאוד. היא הגיעה מצוידת באלבום תמונות שבו היא מצולמת ליד בית הספר וליד ביתה. אירוע זה היה מעניין ומרגש.

במהלך הנסיעה לעיר פלובדיב סמי סיפר לנו על העיר העתיקה שנמצאת בה. בדרך עצרנו במין תחנת דלק שבה נמצאות כמה חנויות. שוטטנו בין החנויות, שתינו ואכלנו והמשכנו בדרכנו. נסענו עוד שעה והגענו לאגם שנמצא בהרים. באגם היה קפוא. ליד האגם מצאנו מסעדה קטנה ולא מוכרת. נכנסנו. הזמנו צ'יפס, סלט עם גבינה בולגרית וקבבים עם קשקבל. האוכל היה מצוין ולדעתי יותר טוב מבערב הקודם.

הגענו לפלובדיב בשלוש בצהריים והנהג הסיע את מי שרצה לקניון פלובדיב, שמסתבר שבנו אותו הישראלים שהקימו את הסינימה סיטי בארץ… הסתובבנו וחזרנו למלון. שבשבע בערב נפגשנו כולנו ונסענו למסעדה שנמצאת בפלובדיב העתיקה. המסעדה הייתה בעלת 4 קומות! המסעדה הייתה מפוארת וגדולה, ובקומה התחתונה הייתה זמרת ונגן ששרו וניגנו. הזמנו כמה מנות ראשונות כמו במסעדה הקודמת, ולעיקרית אני ותיתי הזמנו ביחד דג שהיה טעים מאוד. לסיום הארוחה איתמר הזמין גלידת שוקולד עם שלושה כדורים. חזרנו למלון והלכנו לישון.

 היום הרביעי: פלובדיב

קמנו בבוקר, התארגנו ונפגשנו בכניסה למלון שוב ב10 בבוקר. הנהג הסיע אותנו לכיוון העיר העתיקה פלובדיב שם היינו אמורים לעשות טיול רגלי. התחלנו את הטיול ליד בתים יפים וליד חנויות מעניינות. תיתי הראתה לי את החנות שממנה סבא קנה לי מתקן לביצה רכה כשהייתי בת שנתיים.

טיילנו והגענו למוזיאון שהיה פעם בית של בן אדם חשוב בבולגריה, למוזיאון עצמו לא נכנסנו כי היה עומס בו. המשכנו לטייל וראינו בתים יפים ומעניינים שעליהם סמי הסביר לנו. הגענו לתיאטרון הרומי שהתגלה בפלובדיב, תיאטרון מקסים ביופיו שבו זמרים מופיעים (כמו קיסריה שלנו).

אחר כך טיילנו במדרחוב בפלובדיב ההומה באדם ובו חנויות רבות. בצהריים הגענו למלון ונחנו ובערב הלכנו למסעדה שנראית מוזנחת אך האוכל בה היה ממש טעים. בעיקר הכרוב הממולא. במסעדה רני ואיתמר השתוללו ושיחקו אחד עם השני.

היום החמישי: סופיה

קמנו בבוקר במלון בפלובדיב, אכלנו, התארגנו ונפגשנו בלובי ב10 בבוקר. התחלנו לנסוע לכיוון סופיה, הפעם בלי שום עצירות.

ב12 בצהריים הגענו לסופיה, התמקמנו בחדרים ונפגשנו כולנו למטה. החלטנו שנוסעים לקניון בסופיה – קניון גדול שלמרבה הפלא היו בו חנויות מוכרות: zara ,h&m ,gap ועוד כל מיני. שוטטנו בקניון שעתיים ואז נפגשנו בקומה הראשונה. סבא, סבתא ואיתמר החליטו שהם חוזרים למלון לנוח ואנחנו נשארנו בקניון עוד שעה והסתובבנו. מאוחר יותר חזרנו למלון ויצאנו לסיבוב קצר ברגל בעיר עד שהגשם עצר אותנו. התקלחנו ויצאנו למסעדה, שבעיניי הייתה הכי טעימה (אולי כי כמעט ולא אכלתי כלום בצהריים). אני הזמנתי פלפל ממולא שבעיניי היה מצוין, ואיתמר אכל נקנקייה יוונית. חזרנו למלון והלכנו לישון.

בבוקר קמנו ב8 בבוקר ונסענו ישר לשדה התעופה. עברנו את כל הבדיקות וב10 וחצי בבוקר עלינו לטיסה. באחת בצהריים נחתנו וחזרנו הביתה.

ובחזרה אלי…

כששחר חזרה הביתה כבר חיכתה לה המשימה המסכמת. מכירים את הפרק האחרון ב"מרוץ למיליון", זה שבו הזוגות שהגיעו לגמר מקבלים משימה שמסכמת את כל התחנות שהם עברו במרוץ וצריכים לזכור מה הם עשו בכל תחנה? אז אצלם זה סיכום של שבועים, אצלנו זה היה סיכום של שנה שלמה.

שחר קיבלה ערימת תמונות והייתה צריכה למצוא ביניהן את התמונות שקשורות לשנת הבת מצווה. היו שם תמונות מטיולים משפחתיים שעשינו ומאירועים אחרים, והיה נחמד לראות את שחר מנסה להיזכר מה קשור ומה לא. היה גם נחמד לשמוע אותה נזכרת בדברים ואומרת "יו, בכלל שכחתי שעשינו את זה", ו"אוי, אני זוכרת את זה, עשינו את זה מזמן", וכאלה. פתאום, ברגע אחד, היא קלטה כמה דברים היא עשתה בשנה האחרונה.

בשלב הבא היא קיבלה כתב חידה ובו 12 חידות. פתרון כל חידה נתן לה אות אחת, שהחיבור של כולן יצר שתי מילים, שגילו לה מה תהיה הפעילות האחרונה בהחלט בשנת הבת מצווה שלה.

רצינו לחכות עם כתב החידה לבוקר יום ההולדת, אבל שחר הייתה מאוד מאוד  סקרנית והתעקשה לקבל אותו קודם. היא ניגשה למשימה במרץ וכשסיימה קיבלה את המילים:

ט ס י ם  ל ת א י ל נ ד

מיותר לציין כמה היא שמחה…

ואכן, כשתיגמר תרועת הפסטיבלים (מסעדה בשבת בצהריים, מסיבת הפתעה בשבת בערב, ארוחת צהריים בשבוע הבא ומסיבה לכיתה בעוד חודשיים – אלוהים יודע איך הגענו לזה, ועוד אחרי כל השנה החולפת), וליתר דיוק בחופש הגדול, ניסע כל המשפחה לטיול בתאילנד. בזה, באופן סופי ומוחלט, תיגמר שנת הבת מצווה.

אז איך היה? מעניין, מרתק, מעשיר, מגבש, מוצלח, מהנה, מיוחד  במינו. עד כאן המילים שהצלחתי למצוא במ' (ולא הידרדרתי למ-אמם!). היה גם קשה (לחשוב על רעיונות טובים), מאתגר (לשכנע את שחר ללמוד דברים שלא בא לה כל כך) ולפעמים עמוס (כשרוצים להישאר בבית אבל צריך לצאת לפעילות שנקבעה מראש).

בסך הכל, אני מאוד מאוד שמחה שעשינו את זה. זה משהו מיוחד ויוצא דופן שיישאר לשחר ולמשפחה שלנו לתמיד, ובטח כשנהיה בני 90 נסתכל על זה כאחד הדברים המשמעותיים שנתנו לה בילדותה. עוד מוקדם לדעת מה יישאר לה מזה, מה היא למדה ומה היא תזכור, אבל אני לגמרי בטוחה שמשהו מזה יישאר, ואם לא – תמיד היא תוכל להציץ באלבום ולהיזכר…

תעירו אותי כשאיתמר יהיה בן 12. לא דקה קודם!