החודש התשיעי: השכלה

החודש התשיעי בשנת הבת מצווה של שחר הוקדש לנושא ההשכלה.

חשבתי שלקחת ילדה בת 12 (כמעט), תוצר מושלם של מערכת החינוך הישראלית, ולהסביר לה כמה חשוב להעשיר ידע, ללמוד ולרכוש השכלה זה לא קל. לילדים שגדלו על להעתיק מוויקיפדיה, לקבל את כל התשובות למבחן בכפית ולהקיף עיגולים בשאלות אמריקאיות קצת קשה להבין למה חשוב להרחיב אופקים, "מה יוצא מזה" ו"מה עושים עם זה אחר כך בחיים". בגיל 12 גם קשה לראות מספיק קדימה כדי להבין למה ציוני הבגרות חשובים ואיך כל זה מתקשר לאוניברסיטה ולמקצוע שהיא תבחר לעסוק בו ולחיים שלה ב-12-15 השנים הקרובות.

אבל החלטנו לנסות.

הרעיון היה לפתוח לה "זום אאוט" לחיים שלפניה, להציג בפניה את "התמונה הגדולה" שתסביר לה קצת יותר טוב מה בעצם היא עושה פה (בבית הספר) ולאן כל זה הולך. לעשות לה את ההקשר בין כיתה ו' לתיכון, לבגרות ולאוניברסיטה. להסביר לה מה הקשר בין הציון שלה בכיתה ח' בחשבון לתואר במדעי המוח שהיא תבחר או לא תבחר לעשות וכו'.

בדיעבד, אני חושבת שזה היה אחד החודשים החשובים שהיו לנו. אמנם הוא היה פחות מהנה מחודשים אחרים, עם פחות פעילויות כיף, אבל הערך המוסף שהוא נתן היה מאוד חשוב לדעתי. העובדה ששחר התעניינה ושיתפה פעולה רק עזרה כמובן.

אז מה היה לנו? בתוך התחלה לקחתי אותה לסיור באוניברסיטה.  בחרתי  באוניברסיטת תל-אביב כי גם אלון וגם אני למדנו שם. בדרך ניהלנו שיחה על לימודים, ציונים ומה שביניהם. דיברנו על ציוני בגרות, מקצועות מורחבים, ממוצע משוקלל, בחינה פסיכומטרית וכל שאר מרעין בישין. שחר שאלה שאלות על איך מחשבים את הממוצע, מה זה אומר שלומדים מתמטיקה 5 יחידות, אם כל הבחינו זהות לכל התלמידים, אם חייבים ללמוד באוניברסיטה ועוד ועוד שאלות, שהראו לי שמצד אחד היא ממש מתעניינת ומצד שני היא – וכמוה כל החברים שלה כנראה – ממש לא מבינים כלום (וזה בסדר. אני לא חושבת שהיא אמורה לדעת את זה בגילה אם מישהו לא מספר לה).

כשהגענו לאוניברסיטה עצרנו מול המפה שבכניסה והסתכלנו על כל הפקולטות שקיימות. היא התרשמה מהגודל של האוניברסיטה ומהיופי שלה (היא באמת יפה, במיוחד כשמשווים את זה לבית ספר ממוצע). אחר כך התחלנו ללכת בשבילים. נכנסו לפקולטה למשפטים, לפקולטה למדעי הרוח, לפקולטה לאומנויות ולבית הספר למוסיקה. ראינו איך נראית כיתה עם הכיסאות שכותבים עליהם ואיפה עומד המרצה. סיפרתי לה שכשאני למדתי באוניברסיטה השמאליים היו יושבים בקצה השורה, מנודים, ושמחתי לראות שעכשיו יש כיסאות לשמאליים גם באמצע השורה.

בפקולטה למשפטים נכנסנו לספריה, שמאוד מאוד השתנתנה מאז שאני למדתי שם. הספריה ענקית, שקטה, מוארת, עם המון עמדות מחשב ועושה רושם מאוד מאוד חוצלארצי. בפקולטה למדעי הרוח הסתכלנו על הקפטריה (לא נראה לי שיש שם משהו אחר להתמקד בו…) ובפקולטה לאומנויות נכנסנו לשיעור אומנות כלשהו. זה היה באודיטוריום ענק וישבנו למעלה. המרצה הקרינה שקופיות של פסלים של אריות והסבירה מה רואים, והיה מאוד מאוד מעניין (בעיקר לי). שחר התלהבה יותר מכל הסטודנטים שישבו עם הלפטופים והקלידו במהירות, וזה באמת נראה כמו סצינה מסדרה אמריקאית…

בבית הספר למוסיקה הסתובבנו בין החדרים ושמענו מכל חדר קולות אחרים: פה נגן כינור, פה נגן פסנתר ושם תלמידת אופרה בשיעור פיתוח קול. נכנסנו לאחד האולמות וראינו תלמידה מתאמנת בפסנתר. היא לא ראתה אותנו וניגנה מאוד מאוד יפה. עם האקוסטיקה המצוינת שיש שם הרגשנו ממש בקונצרט פרטי.

בדרך הביתה שחר אמרה שזה ממש עושה לה חשק ללמוד שם. חשבתי שאני מתעלפת מאושר.

היעד הבא שלנו היה בית משפט המחוזי בתל-אביב. רציתי להראות לה מה עושים עם מה שלומדים באוניברסיטה אחר כך, ובחרתי בבית המשפט כי – let's face it – זה מה שאני מכירה (ביננו, זה גם יותר מעניין מלקחת אותה למשרד רואי חשבון).

אז נכנסו לבית המשפט, שאלנו איפה יש עכשיו דיונים פליליים ונכנסנו לאולם אקראי. למזלנו נכנסנו לדיון מעניין בתיק רצח. איזה מאבטח במועדון נורה ומת. לא הבנו את כל הסיפור, אבל הגענו בדיוק לחקירה של עד ראייה, שמשום מה היה לו חשוב מאוד להדגיש שוב ושוב שירו לנרצח דווקא בתחת. אז ראינו איך חוקרים אותו שוב ושוב והיה מאוד מעניין ואפילו קצת מצחיק.

משם יצאנו לחפש דיון אזרחי כדי לראות גם את הצד הזה. במקרה נכנסנו לאולם שבו הופיע באותו זמן חבר של אלון. הוא לא ראה אותנו כי ישבנו מאחור אבל צירוף המקרים היה מצחיק. הדיון היה משעמם ברמות שלא ייאמנו. אחרי האקשן עם היריות בתחת קצת קשה להקשיב לדיון משמים של 10 דקות שעוסק בסעיף 12א' סעיף קטן 4 בהסכם למתן שירותי רפואה כלשהו. השתעממנו מהר מאוד ויצאנו.

עוד במסגרת החודש נסענו לבקר במוזיאון המדע בחיפה. יש שם את החדר הקבוע של החידות שאנחנו תמיד נהנים לנסות לפתור. נחמד לראות איך מביקור לביקור הילדים מצליחים יותר ויותר דברים. אז גם הפעם הם התמודדו עם כמה חידות:

חוץ מזה הייתה שם תערוכת ספורט וסתם נהננו להסתובב בה, לרוץ, להרים משקולות וכו'. בחצר המוזיאון הוסיפו מתקנים חדשים ממש כיפיים, כמו הליקופטר שאפשר לטוס בו במעגלים, יו-יו אנושי ועוד, שכל אחד מהם מדגים עיקרון מדעי אחר. אז גם זה השתלב לנו ממש יופי בחודש ההשכלה.

במסגרת המשימות של החודש שחר הייתה צריכה לקרוא ספר עיון כלשהו ולהכין לנו הרצאה על הנושא. היא לא מאוד התלהבה מהמשימה, אבל גם זה חלק מהעניין. בסופו של דבר אחרי התלבטות היא בחרה לקרוא ספר אומנות לילדים שבו הסברים על ציירים, ציורים ויצירות אחרות. היא השקיעה והכינה מצגת על כמה מהציורים שאהבה והציגה לנו אותה בסלון:

הפעילות האחרונה שלנו החודש הייתה צפייה משותפת בסרט "חיוך של מונה ליזה" עם ג'וליה רוברטס, ריס ויתרספון ועוד. הסרט מספר על מורה לאומנות בשנות ה-50 שמגיעה ללמד בבית ספר מאוד שמרני שבו, כרוח התקופה, כל הבנות רק שואפות להתחתן ולעזוב את הלימודים כדי לטפל בבעל ובילדים. המורה (ג'וליה רוברטס) מביאה גישה שונה, שהיום נראית לנו מובנת מאליה אבל אז נחשבה ממש יוצאת דופן וחתרנית. היא מעודדת את הבנות לחשוב, להפעיל את המוח, לגלות סקרנות ומשכנעת אותן שהן צריכות את זה בשביל עצמן ושהייעוד שלהן יכול להיות הרבה יותר מבעל וילדים. הסרט עשוי טוב ומעלה גם את הדילמה הלגיטימית של אישה שמודעת ליכולותיה אבל הבחירה שלה היא להתחתן ולהישאר בבית עם הילדים.

שחר מאוד נהנתה מהסרט שעוסק בהווי של תלמידות בבית ספר לבנות. הרעיון של בנות שרק רוצות להתחתן היה מוזר לה, כמעט בלתי נתפס – וטוב מאוד שכך. הייתה לנו גם סגירת מעגל כשבאחת הסצנות המורה לוקחת את הבנות לראות ציור חדש של ג'קסון פולק – אחד הציירים ששחר הרצתה לנו עליהם במסגרת המשימה שלה.

וכך נגמר לו גם חודש ההשכלה.