לפעמים אני מדמיינת איך שחר תהיה כשתהיה אישה צעירה.
אני מתארת לעצמי אישה בטוחה בעצמה, שיודעת לעמוד על שלה, אסרטיבית, בעלת דעה ולא מתביישת להביע אותה. אני מדמיינת גם אישה רחבת אופקים, סקרנית, אמיצה שרוצה לדעת עוד על הכל, שמוכנה לנסות, לטעום ולא מפחדת גם לטעות לפעמים. לצד כל זה אני רוצה שהיא תהיה גם סבלנית וסובלנית, רחומה, קשובה לסביבתה, רגישה לאחרים, שתשאף לעשות טוב ותתרחק מרע.
בקיצור, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה בשבילה, ואני גם יודעת שהיא תהיה כל הדברים האלה. היא תגיע אליהם בדרך שלה, בזמן שלה ובמינון שמתאים לה. אני – ואת זה אני צריכה לזכור – רק צריכה להשתדל לא להפריע לה.
אניווי, את החודש השביעי של שנת הבת-מצווה חשבנו להקדיש לתכונות ולערכים שאנחנו רוצים שיהיו חלק ממה שהגדרנו עוד בהתחלה כ"סל הכלים" שאנחנו רוצים להעניק לה. הרעיון היה לבחור כמה תכונות וערכים ו"לדגום" אותם בכל מיני משימות ששחר תצטרך לבצע. אז החודש הזה היו לה אומנם רק משימות, אבל כולן גם היו סוג של פעילויות כיף, ולמען האמת זה היה אחד החודשים שהיא הכי נהנתה מהם (עד עכשיו לפחות).
עצמאות ויצירתיות: המשימה הראשונה של שחר הייתה לבשל לגמרי בעצמה ארוחה לכל המשפחה. זו הייתה צריכה להיות ארוחה של לפחות שתי מנות, והיא הייתה אמורה לבחור בעצמה מה להגיש, לתכנן, להכין רשימת קניות ולבצע. מובן שזה משהו שהיא מעולם לא עשתה קודם. שחר מאוד התלהבה מהאפשרות של לבשל לבד ולהכין הכל בעצמה. היא קצת חששה להסתבך עם מתכונים מסובכים, ולכן הארוחה שהכינה כללה סנדביצ'ים עם חביתות, סלט ירקות ולקינוח ג'לי תות עם בננות. לא רע בשביל פעם ראשונה.
הכנת הארוחה החלה יום קודם בהכנת הג'לי, שהיה לה מאוד כיף. דווקא בהכנת ג'לי יש לה ניסיון, כי היא עשתה את זה הרבה פעמים עם דודה תיתי. ביום הארוחה שחר קצצה סלט (והתלוננה שזה מאוד קשה לחתוך מלפפונים לקוביות קטנות), ואחר כך טיגנה חביתות והכינה לכל אחד כריך מושקע עם עלה חסה ועגבנייה. התוצאה לפניכם:
אומץ ותושייה: המשימה השנייה הייתה אתגר אמיתי – ניווט ברחובות תל-אביב. בהתחלה תיכננו שהיא תעשה את זה לבד (עם טלפון צמוד) אבל היא הבהירה לנו מייד שאין על מה לדבר. אז אלון הצטרף אליה, והשתדל לעזור לה כמה שפחות.
הוא הכין לה מראש מפה של המסלול וקבע תחנות לאורכו. המסלול התחיל בדיזינגוף סנטר והסתיים בשדרות רוטשילד, ובכל תחנה שחר קיבלה מעטפה עם כתב חידה, שהפתרון שלה היה אות אחת. צירוף כל האותיות היה אמור להוביל אותה לתחנה האחרונה (גלידה אייסברג).
האמת, לנווט זה ממש ממש לא קל. קודם כל צריך ללמוד לקרוא מפה, ואז ללמוד להצפין אותה ואז לעקוב אחרי המצב בשטח בהשוואה לשרטוט במפה. הקושי העיקרי של שחר היה בהצפנת המפה, מה שהוביל לא פעם לבילבול בפניות. לא נורא, טוב שאלון היה שם לתקן. אם חיילים בצבא יכולים להתברבר, אז בטח שגם לה מותר.
בינתיים הבנים ואני חיכינו להם בשדרות רוטשילד. לקחנו מהבית בריסטולים וטושים והכנו לה כרזות ברכה לכבוד סיום המסלול. אחר כך הכנו לה משטח על הרצפה מעלים וחיכינו לה כמו בסיום הקטעים במרוץ למיליון. כשהיא הגיעה היא רצה לנקודת הסיום ומאוד מאוד התפדחה מאמא שלה ומהאחים שלה שצעקו לה קריאות עידוד מרחוק. כמובן שסיימנו את המבצע בגלידה יוקרתית.
סבלנות ונדיבות: במרכז "נא לגעת" ביפו פועלת כבר כמה שנים מסעדת "בלקאאוט". זו מסעדה שכולה בחשיכה מוחלטת וכל המלצרים הם עיוורים או כבדי ראייה. יש במקום גם תיאטרון יחיד מסוגו בעולם שכל שחקניו הם חרשים-עיוורים (שאגב נסעו כבר כמה פעמים למסעות בחו"ל והם מקבלים משכורת מלאה מהתאטרון), ובית קפה שכל המלצרים בו הם חרשים ולכן על השולחן יש לוחות מחיקים עם טושים שהלקוחות כותבים עליהם את מה שהם רוצים להזמין.
אנחנו בחרנו ללכת ל"בלקאאוט", רק שחר, אלון ואני. הזמנו מקום מראש והגענו בשעה שנקבעה. המדריכה הורתה לנו להשאיר את כל החפצים בלוקר ולהיפטר מכל דבר שעושה אור, כמו טלפון או אפילו שעון עם מחוגים זוהרים. התפריט כתוב על הלוח בחוץ ומזמנים לפני שנכנסים, כי הרי אי אפשר לקרוא בפנים את התפריט. אחרי שמזמינים מחכים שדלת המסעדה תיפתח והמלצר יכניס אותנו.
כשהדלת נפתחה ראינו את בזה, המלצר שלנו, שהזמין אותנו להיכנס. מהרגע שהדלת נסגרה היה חושך מוחלט. כל כך מוחלט שאם לא שמת יד על הכתף של זה שלפניך לא ראית לאן אתה הולך. ולא, אין דבר כזה להתרגל לחושך. בשום מצב לא רואים שם כלום (הייתי שם אחר כך באור יום עם אנשים שביקשו להיכנס לראות איך המסעדה נראית באור והם לא הסכימו. הם הודו שהם לא משקיעים כלום בעיצוב, כך שאני מניחה שהמקום מכוער מאוד).
אניווי, בחושך אף אחד לא שם לב לעיצוב. מה שכן שמים לב זה לרעש – פתאום כל הקולות נשמעים מאוד מאוד רמים, כמעט צועקים, והמלצרים באמת ניגשים מדי פעם לשולחנות ומבקשים להנמיך את הקול. כנראה אנשים שלא רואים מפצים על זה בדיבור בקול רם. ולריח – פתאום הדבר הכי משמעותי באוכל זה הריח שלו, שמגיע הרבה לפני שהמנה מונחת על השולחן.
המסעדה הייתה מלאה. הושיבו אותנו ליד השולחן שלנו, שכל מה שידענו עליו זה שהוא צמוד לקיר. שחר ישבה לידי ואלון מולנו. הגישו לנו סלסלת לחם עם חמאה וקנקן מים (אני מניחה שבכוונה הם לא הביאו כוסות מזוגות כדי שנעשה את זה לבד). בחיי, למזוג מים בלי לראות כלום זה ממש ממש קשה. אתה אמור למשש את דרכך לקנקן, ואז למצוא את הכוס ואז לשים אצבע בפנים כדי לראות כמה אתה ממלא. שחר ואני קצת הסתבכנו וקצת שפכנו, ורק אלון הצליח בלי שום בעיה. גם למצוא את הלחם היה לא פשוט, במיוחד כשאלון החביא לנו אותו וגרם לנו להתנגש בכוסות תוך כדי גישושים מגושמים.
אני הזמנתי סלמון עם גרטן תפוחי אדמה, שחר הזמינה פסטה ואלון הזמין ניוקי. אני הסתבכתי יותר מכולם, והרגשתי שרק מזלג אחד מתוך חמישה שאני מרימה מהצלחת מגיע לפה. האמת, זו הרגשה ממש ממש מתסכלת כשהחיך כבר מוכן לקלוט את האוכל מהביס, אבל בסוף שום דבר לא מגיע לפה. אתה גם לא יודע איפה נמצא כל דבר בצלחת (זה יותר קל כשיש פסטה שממלאת את כל הצלחת, ולא כמה דברים) ומתי אתה מסיים לאכול.
בזמן שהמתנו לקינוח אלון המשיך להשתטות. הוא קם בשקט, הלך מסביב לשולחן (אלוהים יודע איך הוא הצליח לעשות את זה בלי ליפול ולשבור את הראש, אבל הוא אמר שממש אין לו בעיה עם החושך) והתחיל לכפכף אותנו מאחור. כמובן שלא ידענו מאיפה זה בא לנו ונבהלנו נורא.
החלק הכי מעצבן ותמוה היה כשפתאום בשולחן אחד התחילו לשיר את השיר של נעמי שמר "על כל אלה", וכל השולחנות שמסביב הצטרפו אליהם. דמיינו לעצמכם איזה 60 איש או יותר (המסעדה הייתה מלאה) מתחילים פתאום לשיר בקולי קולות ובחושך מוחלט. היה קצת מבאס. שום דבר כזה לא היה קורה לעולם במסעדה רגילה.
אחרי הקינוח (שהיה טעים) המלצר הוציא אותנו, שוב בשורה כשכל אחד שם יד על הכתף של זה שלפניו. אחרי יותר משעה בחושך כבר רצינו לצאת. זו הרגשה מאוד קלסטרופובית להיות בחושך הזה. ובאמת, כשהיינו שם היה איש אחד שלא עמד בזה וביקש לצאת באמצע.
אז איך היה? הייתה חוויה חזקה מאוד. האוכל כמובן היה החלק הפחות משמעותי (למרות שהוא היה לא רע כשלעצמו), אבל המחשבה על להעביר חיים שלמים בלי לראות כלום כלום כלום מאוד מאוד מלחיצה.
מעורבות חברתית: המשימה של שחר הייתה לכתוב מכתב לרשות כלשהי – ממנהל בית הספר דרך ראש העיר ועד ראש הממשלה – בכל נושא שתבחר. זה יכול להיות מכתב תלונה, הערה או בקשה, משהו שיעשה שירות לטובת הכלל.
אחרי מחשבה ומבוכה גדולה, שחר בחרה לכתוב מכתב לעיריית רמת גן ולהתלונן על זה שיש בשכונה שלנו המון יתושים, על זה שבגינות הציבוריות יש שברי זכוכית על הרצפה שמסכנים את הילדים שבאים לשחק ועל זה שמדי פעם יש בשכונה פגרי חתולים שאף אחד לא מפנה אותם (לא יודעת, אני לא ראיתי כאלה). היא ניסחה את המכתב בעצמה, אחרי שהדרכתי אותה איך כותבים מכתב כזה, ושלחה אותו במייל.
למחרת היא קיבלה תשובה שהמייל שלה הועבר למחלקת התברואה ויטופל. אחרי שלושה ימים היא קיבלה עוד מייל שמבקש ממנה לשלוח את המכתב שוב, מסיבה כלשהי. אחרי שבועיים ביקשנו לברר מה קרה עם זה, וענו לנו שזה בטיפול. מאז לא שמענו מהם. נו, גם זאת התנסות.
סקרנות והעזה: מכירים את זה שילדים בררנים באוכל, חוששים לנסות דברים חדשים ונצמדים למה שמוכר להם? אז המשימה של שחר הייתה ללכת למסעדה שמעולם לא היינו בה ולהזמין רק אוכל שהיא מעולם לא טעמה. כדי שזה יהיה קשה יותר בחרנו ללכת למסעדה הודית, שם אי אפשר להבין שום דבר מהתפריט כך שאתה לא יודע אם הזמנת פסטה, ירקות או בשר עד שהצלחת מגיעה.
הלכנו לאינדירה באבן גבירול, שם אפילו האווירה הודית לגמרי. הזמנו לאסי שהיה טעים ואז כל מיני דברים שהתגלו כגבינה עם רוטב (פניר), עוף בתבלין (צ'יקן טיקה מסאלה – שאיתמר חשב שהוא מעולה ואחר כך אלון הביא לו עוד מהתבלין הזה מהודו), כל מיני ירקות מצופם ומטוגנים, אורז, בשר עם תרד ועוד דברים שעד עכשיו אין לנו מושג מה הם היו. כצפוי, חלק היה טעים וחלק לא. לזכותה של שחר – וגם של איתמר וגיא – אפשר להגיד שהם ניסו הכל.
קינוח הודי כבר היה גדול עלינו, אז עברנו למקדונלד'ס הסמוך וקינחנו בגלידה אמריקאית.
כאמור, שחר מאוד מאוד נהנתה מהחודש הזה. אחרי המלחמות, אפשר להבין אותה…
Been There, Done That 