ראיתם את הפרק המחריד ב"היפה והחנון" שבו הבנות מקבלות מפה אילמת וצריכות למקם עליה ישובים ומקומות? זוכרים איך אף אחת לא ידעה איפה לשים את תל-אביב, איפה נמצאת לבנון ומישהי גם שמה את ים המלח במקום של הים התיכון? ובכן, הפרק הזה מילא אותי בחרדות קיומיות.
זה לא שחשבנו שיש סיכוי ששחר תגדל להיות כה מטומטמת, ממש לא, אבל חשבנו שיש דברים בסיסיים שאפילו ילדה בת 12 צריכה לדעת, כמו איפה זורחת השמש ואיפה היא שוקעת (וזה לא באותו מקום, כמו שאמרו הבנות בסדרה) ואיפה על המפה נמצאות ירושלים או חיפה.
אז הכרזנו על חודש ארץ ישראל וניצלנו את העובדה שהיה חופש גדול כדי לטייל בארץ. עכשיו, זה לא שאנחנו לא מטיילים גם ככה, אנחנו דווקא מטיילים די הרבה, אבל לא תמיד אנחנו זוכרים להראות לילדים איפה אנחנו נמצאים על המפה וכו'. בטיולים הפעם שמנו דגש על המפה ועל כיוונים, גבולות וישובים. במסגרת החודש עשינו שני טיולים גדולים: האחד לצפון והאחד לדרום. לפני כל טיול כזה הכנו לשחר על בריסטול מפה אילמת של אותו חלק של הארץ, והמשימה שלה הייתה למקם על המפה את הישובים והמקומות שביקרנו בהם או שחלפנו על פניהם בדרך.
הטיול לצפון כלל שני לילות בצימר והמון אטרקציות וכיף. ביום הראשון עשינו הליכה בקטע משביל ישראל. בחרנו במסלול של הר תבור שהוא מעגלי וקל. לכבוד הטיול לבשנו כולנו את החולצות עם סמל המשפחה ששחר עיצבה בחודש השלישי והרגשנו גאווה גדולה.
משם המשכנו לצימר במושב חזון, ואחרי שהתמקמנו נסענו לקיבוץ דגניה שם השתתפנו בסדנת שוקולד ב"גליתא". בדרך עצרנו ליד הטנק הסורי המפורסם שבכניסה לקיבוץ וסיפרנו את הסיפור המיתולוגי על כך שהצבא הסורי נבלם ממש בשער הקיבוץ לאחר שאחד מחברי הקיבוץ השליך על הטנק בקבוק מולוטוב (מתברר שהאמת ההיסטורית שונה קצת, אבל לא משנה).
אחר כך המשכנו לאתר הטבילה "ירדנית" ומשם לבית העלמין של קיבוץ כנרת. בבית העלמין ראינו את הקברים של נעמי שמר ורחל, ואפילו הקראנו כמה מהשירים של רחל כמו "שם הרי גולן" ו"זמר נוגה" (התשמע קולי), כולל הסיפור העצוב על אילן רמון שאשתו הקדישה לו את השיר הזה באחד הבקרים בעת שהיה בחלל. הנוף שם באמת יפה, וניצלנו את ההזדמנות לטייל בין הקברים המפורסמים ולקרוא על כל המיתות המשונות שפקדו את ראשוני המתיישבים (שריפה, טביעה, תאונה, שחפת – הכל היה שם).
ביום השני העפלנו לצוק מנרה ברכבל ועשינו מגלשות אקסטרים, טרמפולינות וכאלה. בפעם שעברה שהיינו שם עשינו את סיור בטרקטור בקיבוץ מנרה, וראינו את הקרבה המפחידה לגבול לבנון. משם המשכנו לקייאקים בירדן ולפארק החבלים טופ רופ (הילדים התלהבו מאוד מהאומגה לירדן).
ביום האחרון ביקרנו בעמק החולה (וראינו את הסרט בתלת ממד "עופוריה", שלא ברור לי איך פיספסנו אותו בכל הפעמים הקודמות שהיינו שם) וקינחנו ברכיבה על סוסים בוורד הגליל.
נראה לי שהטיול הזה סיכם לשחר די טוב את מפת הצפון, כי אחר כך הופיעו בה המון מקומות, מטבריה ועפולה ועד החולה והירדן, ומסוריה ולבנון ועד מנרה וחזון. אומנם לא בטוח שהיא תזכור בעוד שנה איפה זה חזון, אבל לפחות את לבנון היא לעולם לא תשים במקום של מצרים.
שחר ממלאה את המפה האילמת
הטיול לדרום היה מתוכנן לים המלח. תיכננו לעשות את המסלול היפה של נחל אוג ואחר כך לבקר בקיבוץ עין גדי (כדי ללמוד על צורת ההתיישבות המיוחדת לישראל), אבל בגלל החום הכבד של אוגוסט החלטנוי לוותר. במקום זה נסענו לאיזור הרצועה. אחרי שדיברנו קצת על עזה, על הקסאמים ועל גלעד שליט ביקרנו בקיבוץ יד מרדכי. יש שם סיור נחמד למשפחות שכולל את המכוורת, סיור בטרקטור וביקור במוזיאון לתולדות הקיבוץ, מה שסגר לנו גם את הפינה של הקיבוץ בחודש ארץ ישראל.
הסיור במכוורת היה יכול להיות מעניין, אבל בגלל שהיו מיליוני ילדים (מי בא לשם בכלל? בחיים לפני זה לא שמעתי על המקום הזה) אי אפשר היה לשמוע כלום. הסיור בטרקטור היה נחמד לילדים, שראו בדרך את הרפת ואת הפסל הגדול והמפורסם של מרדכי אנילביץ'. המוזיאון לתולדות הקיבוץ היה חביב מאוד, במיוחד לקשישים כמונו שראו שם כל מיני דברים שהיו נפוצים כשהיינו קטנים, כמו רדיואים ישנים, משחקים וכלי מטבח של פעם (פרימוס! היה שם פרימוס! וסיפולוקס וקרש כביסה). הילדים שמעו כבר על בית הילדים, אבל הופתעו לגלות שגם כשהתינוקות היו בוכים היה אסור לאמא שלהם להיכנס ולהרגיע אותם, או שהכריחו אותם לישון על דיקט בלי מזרון כי חשבו שזה יותר בריא. מהמקלחות המשותפות הם הופתעו ממש.
אחרי הטיול הזה שחר הוסיפה למפה שלה את אשדוד, אשקלון, עזה ויד מרדכי וכו'. במבט לאחור, היה חודש לא עמוס, כי הפעילויות היו מרוכזות, אבל ממש מעשיר. והנה הגענו כבר כמעט לאמצע הדרך עם החודש השישי.
Been There, Done That 