אירלנד – חלק א

היינו שבוע באירלנד וחזרנו.

על פניו פתיחה שגרתית ובנאלית לפוסט יוקרתי, אבל במקרה שלנו האפשרות לכתוב את המילים האלה כלל לא מובנת מאליה, שכן לא היה חסר הרבה כדי שהפתיח יהיה "כמעט היינו שבוע באירלנד, אבל לא נסענו אז גם לא היינו צריכים לחזור".

ולפרטים המביכים: אלון נסע יום לפני כדי לעבוד קצת, ולקח איתו את המזוודה הגדולה כדי שאני לא אצטרך לסחוב כלום ואוכל להגיע רק עם תיק קטן. למרבה הצער, כשארזתי את כל הדברים שלי לנסיעה הכנסתי למזוודה גם את הדרכון והכרטיס. גיליתי את זה רק כשהוא היה כבר באוויר. נכון, זה לא מתאים לי, אבל זו האמת ואני אפילו לא בהריון כדי לתרץ את זה.

האימה, הו האימה. בהיסטריה גדולה התקשרתי לנתב"ג רק כדי לגלות שהם לא יכולים לעזור לי, ל-UPS כדי לשמוע אותו דבר ואפילו לאלון רק כדי לשמוע שהטלפון כמובן כבר כבוי.

למזלי הרב, בעזרתם האדיבה של אנשים טובים, העניין סודר למחרת בבוקר והוצאתי דרכון חדש. כל הדרך למטוס עוד דאגתי שימצאו איזה טעות וישאירו אותי בארץ, אבל הגעתי בשלום.

כן, אני יודעת שעוד שנים תצחקו עלי ושהסיפור הזה ירדוף אותי לנצח כמו סיפורי ההריון האלמותיים, אבל היי, בשביל זה אני פה. לבדר אתכם.

ועכשיו כשהעניין הזה מאחורינו, נעבור לאירלנד.

היום הראשון:

אלון היה עסוק בעבודה, מה שאיפשר לי לחרוש את דבלין לבד ובקצב שלי. התחלתי מהטרינטי קולג' שבמרכז העיר. יש שם כל מיני כתבים ממש עתיקים שלא כל כך עניינו אותי, ושמתי פעמיי היישר לספרייה העתיקה, שנקראת גם ה-long room. הרגשתי כמו הארי פוטר. אלפי ספרים ענקיים, חומים וישנים שכל אחד מהם נראה כמו ספר קסמים עתיק. למעשה מדובר בספרים בני מאות שנים (יש אפילו בני 500 שנה), ביניהם ספרי רפואה וביולוגיה שפתוחים על השולחנות לתצוגה, ואפשר לראות מה ידעו פעם על גוף האדם, על מחלות ועל צמחי מרפא. הספרים מסודרים על מדפים עצומים בשתי קומות ואי אפשר ממש לגעת בהם אלא רק ללכת לאורך המסדרון ולהתרשם מהגודל. מענין.

אסור לצלם שם, אבל ככה זה נראה:

משם המשכתי להסתובב בין הרחובות והחנויות והגעתי עד מבשלת גינס שבקצה העיר, שלפי מדריכי התיירים היא האטרקציה מספר אחת בדבלין. מרכז המבקרים ממוקם בבניין בן שבע קומות (המבשלת עצמה משתרעת על פני שטח עצום מהעיר) שעשוי כמכונה משומנת ומסיונרית שמטרתה אחת: לגרום לך לאהוב בירה גינס. ספוילר: במקרה שלי זה להצליח – הבירה ממש מגעילה. המסלול עובר בין שלבי הייצור השונים ומגיע עד מרפסת הגג, ששם מול הנוף המקסים, מקבלים כוס בירה חינם. אירית חביבה אחת קיבלה את הבירה שלי ממש בשמחה, שלא לומר בהפתעה גדולה.

והנה סתם קתדרלה יפה בלב העיר:

בערב יצאנו לרובע temple bar שהוא רובע הבילויים של דבלין. וזה הפאב שממנו התחיל הרובע:

23653112

היום השני:

לקחנו אוטו ויצאנו דרומה. וזאת יש לדעת על נהיגה באירלנד (חוץ מזה שהם נוהגים בצד ימין): highway זה לא כביש מהיר, אלא כביש עם נתיב אחד לכל כיוון, פעמים רבות בלי שוליים. אומנם כתוב שאפשר לנסוע 100 קמ"ש, אבל לרוב המציאות מכתיבה נהיגה הרבה יותר איטית. התוצאה היא שמכל מה שמתכננים להספיק לראות בדרך צריך להפחית בערך חצי. מזל שידענו את זה מראש ולא תיכננו הרבה דברים.

הנוף הוא כמובן ירוק מאוד, עם הרבה מאוד פרות ומעט כבשים. בדרך עצרנו במקום שנקרא powerscourt – טירה עתיקה די קרובה לדבלין, שבעליה השקיעו מאוד בגינה, שנחשבת ליפה ביותר באירלנד. היה יום שמש מקסים, והגן אכן מאוד יפה. אפשר גם לסייר בתוך הבית, אבל אנחנו הסתפקנו בגינה. הנה כמה תמונות:

משם המשכנו דרומה למקום שנקרא Rock of Cashel. זה נחשב למקום שהוא מאסט למבקרים באירלנד והוא למעשה קתדרלה עם מנזר ומגדל עגול (שמאוד אופייני לאירלנד) מהמאה ה-12. הנוף במקום מקסים (הם ממש ידעו איפה למקם את המצודות שלהם, האירים האלה), אבל אנחנו כנראה לא קהל היעד הטבעי של מקומות כאלה, כי אנחנו לא כל כך יודעים להעריך אבנים ישנות.

זה המקום:

משם המשכנו עד לקצה הדרומי של האי, לעיירה kinsale. בכל המדריכים העיירה הזו, שלחופי האוקיינוס, מוגדרת כבירת הקולינריה של אירלנד, כך שלא היה שום סיכוי שנפספס אותה. העיירה פשוט מקסימה. בתים צבעוניים בצבעים עזים, סמטאות קטנות, מרינה יפהפיה וכמובן מסעדות שוות.

וזאת קינסייל:

היום השלישי:

היום מזג האוויר המשיך להאיר לנו פנים. הטמפרטורות עמדו על 11-14 מעלות, שזה גן עדן בהשוואה לגיהנום בתל-אביב, ולא היה גשם אלא שמש חמימה ומלטפת. נסענו לאורך החוף לכיוון מערב ובדרך עצרנו בכל מיני עיירות קטנות וציוריות עם מרינות ובתי קפה חמודים. כל כך כיף להסתובב בעיירות האלה ולעצור פה לשוקו, שם ל-seafood chawder, ממש ניקוי ראש אמיתי. בדרך קנינו כל מיני מאפים וגבינות בסופר ועשינו פיקניק.

הנה תמונות מהדרך:

וזה היה הקינוח בפיקניק (עוגת גבינה עם פטל אדום):

לפנות ערב הגענו למקום שנקרא Mizen Head שזו הנקודה הכי דרום מערבית באירלנד, שכדי להגיע אליה עוברים על גשר ענק וקר שם מאוד. עד 1993 פעלה שם תחנה מאוישת של משמר החופים האירי (ב-1993 זה הפך אוטומטי), ויש שם תצוגה על איך חיו העובדים במקום בניתוק כמעט מוחלט. למי שראה "אבודים" – זה נראה ממש כמו פרויקט דארמה.

Mizen Head:

בערב הגענו לעיירה killarney, שהיא העיירה השנייה הכי מתוירת באירלנד אחרי דבלין. הייחוד שלה או בכך שהיא ממוקמת על שפת ה-ring of kerry, שהיא היעד המתויר ביותר במדינה. על המשך עלילותינו – בפוסט הבא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s