כבר הרבה זמן, הרבה יותר מדי, שלא באתי בשערי נתב"ג (כל הפעמים שנסעתי לאסוף את אלון לא נחשבות). אבל זה שאין לי חוויות מרגשות ממקומות אקזוטיים או תמונות מעוררות תאבון ממסעדות אותנטיות לא אומר שמשעמם. גם פה קורים דברים, ואם להתמקד במה שמיוחד בישראל, אז למה לא פוסט ישראלי? את הכל שמעתי במו אוזניי או ראיתי במו עיניי בשבועות האחרונים, מה שנקרא "לא נגענו".
1. התור בסופר מגה בעיר, לפני כמה ימים:
הקופאית: "יש מבצע על הלחמים האלה, שניים ב-7".
אני: "אני לא צריכה שניים, אחד יספיק"
הקופאית: "אבל אחד יעלה לך 7.30"
אני (רואה את התור מאחוריי): "אז תעבירי אותו פעמיים, כאילו לקחתי שניים"
הקופאית: "אי אפשר, את חייבת להביא עוד אחד"
2. שיחה עם נציגת שירות של ויזה כאל, אתמול:
אני: "הכרטיס שהזמנתי הגיע עקום. אי אפשר להשתמש בו".
המוקדנית: "אז נשלח לך חדש. תתקשרי לאביב שיגור ותתאמי משלוח. אני אתן לך את המספר".
אני: "כבר עשיתי את זה פעם אחת. למה אני צריכה שוב לחכות שעות על הקו עד שיענו, ואז יעבירו את השיחה מאחד לשני ומהשני לשלישי עד שמישהו יואיל לענות? אולי את יכולה אולי לדבר איתם ולבקש שיצרו איתי קשר?".
המוקדנית: "אני מבינה. אז את רושמת?"
3. לא שירות, אבל בהחלט ישראלי: גרפיטי על קיר ברחוב אגריפס בירושלים.
למי שהיה ספק, האיזור שליד הגרפיטי מסריח משתן. כנראה שהמשתינים בקיר לא יודעים לקרוא.
4. גם הטפירה עיליט: חלון ראווה ברחוב אילת בתל-אביב.
5. הכי ישראלי שיש: נחשו איפו צילמתי את השלט הזה?
מי אמר שכונת התקווה ולא קיבל (ראסיה)?
6. ולקינוח, הודעה במערת הכריזה בסופר רמת אפעל, ממש מהבוקר (וההשראה לפוסט הזה):
"ללקוחה שביקשה מגב – אין".
Been There, Done That 