הגענו, אנחנו כאן

זהו, אנחנו פה. אבל למה להקדים את המאוחר, או במקרה שלנו – את המאוד מאוחר.

הגענו לנתבג בשני בערב רק כדי למצוא שם מסך כתום ועליו שורה אחת בלבד אדומה. נכון, הטיסה שלנו. delyed. אומנם רק בחצי שעה, אבל מספיק בשביל שחר כדי להצהיר שאף פעם אין לה מזל. חוסר המזל המשיך כשעלינו למטוס והתברר ששני נוסעים לא הגיעו וצריך להוריד את המטען שלהם. המשמעות: עוד שעה המתנה במטוס. כאילו ה-16 שלפנינו לא מספיקות.
בסופו של דבר הטיסה עברה בשלום. אני מתקשה לשחזר איך עשינו את זה, כי בעוד אני התכוננתי ל-10 שעות שינה של הילדים, בפועל הם ישנו רק 5.5 וחצי שעות. גיא ושחר עוד השלימו שעה פה שעה שם אחר כך, אבל איתמר לא נרדם לדקה. במקום זה הוא ישב ובהה במסך שסופר את הדקות עד הנחיתה, הידוע גם כ"זמן הגעה ליעד". רק כשהסברתי לו שבקצב הזה הוא יאבד את השפיות עד שנגיע, הוא הסכים לעבור למסך ערוץ הילדים. אז קצת ממתקים, קצת טלוויזיה וקצת פעילות יזומה (ותודה לתיתי על מעטפות הפעילות המושקעות) הביאו אותנו עייפים אך מותשים לאל-איי.
לפני הנחיתה שחר ואיתמר הוזמנו לבקר בתא הטייס. מכתב בשפה ילדותית שאלון ניסח מראש כאילו בשמם ושלח לאל על בהחלט עשה את שלו. הם הלכו לבד, כי למבוגרים אסור להיכנס, והדיילת לקחה את המצלמה כדי לצלם אותם.
אחרי הסאגה של הפעם שעברה, היינו מתוחים מאוד לפני דלפק ביקורת הדרכונים. המחשבה שישלחו אותנו חזרה הייתה מבעתת. אלון הגיש לפקיד בדפלק את הדרכונים בסדר מחושב מראש: קודם הוא, אחר כך אני, אחרי זה איתמר ושחר וגיא בסוף. הכל הלך טוב עד שהגענו לדרכון של גיא. "so far it was easy" אמר הפקיד כשהציץ בדרכון, ואלון ואני איבדנו כמה שנים. שוב היינו צריכים ללכת לחדר האימיגריישן, הפעם כדי לוודא שהחותמת בדרכון של גיא לא מזויפת. למרבה הפליאה, הפעם הרשו לנו לקחת קודם את המטען. לא צריך הרבה דמיון כדי לנחש באיזה לחץ היינו, אבל לשמחתנו הפעם הם היו אדיבים ויעלים (אולי האוויר הקליפורני עושה את ההבדל) ואחרי כמה דקות המשכנו לדרכנו.
הדרך לוגאס נמשכה ארבע שעות, לא כולל עצירה להמבורגר וגלידה. באוטו איתמר נרדם סוף סוף, מה שפינה את כל הבמה לחפירות של גיא (הרגע הקומי של היום: "אנחנו: גיא, מי בנה את הפירמידות? גיא: אירית (הגננת)" ). הנוף בדרך מהמם. מהרים ירוקים עוברים בהדרגה למדבר שומם לגמרי בלי נפש חיה במשך עשרות מיילים.
כשהגענו לאקסקליבר הילדים היו נרגשים מאוד מהחדרים הנפרדים שקיבלנו (עם דלת מקשרת). הרגע הדרמטי של היום: כולנו נכנסים לחדר, הדלת נסגרת. אחרי 10 שניות מבחינים שמישהו חסר. גיא. מחפשים בחדרים – הוא לא עונה. פותחים את הדלת – הוא לא שם. צועקים במסדרון – אין תגובה. רגע לפני שהתעלפתי נשמעו צעדי דהירה במסדרון עם קריאות "כן, אני כאן" בווליום שכולכם מכירים. נושמים לרווחה.
אחרי מקלחת יצאנו לטייל בסטריפ. כל כך יפה שם. אכלנו בבופה של פאריס, שהיה מאוד טעים אבל בשלב הזה הילדים כבר היו הרוגים ורק רצו ללכת לישון. 
הנה מבחר תמונות מהיום:

בהמתנה לרכב של אלמו

20266218


שחר בסטריפ

שחר ואיתמר בתא הטייס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s